|
|
טיפוגרפיה עברית: מאמרים — עיצוב כתב עברי חדש, מאת אשר אורון
עיצוב כתב עברי חדש
פרופ' אשר אורון
הערה:
אורון כותב במאמר זה שצבי נרקיס עיצב את האותיות נרקיס בלוק לשימוש עם האותיות
הרבתיות של אות פוליו הלטינית. צבי נרקיס כתב לי (סיון טולדו) שאמירה זו של אורון אינה נכונה ושלא
עיצב את האותיות לשימוש עם אות לטינית מסויימת. כשניגשתי
לעצב את סדרת האותיות הידועות כיום בשם “אורון”, עמדו לפני שלוש מטרות:
אחת
ההחלטות הראשונות שנדרשו לפני התחלת העיצוב היתה בחירת אות לטינית כמתאימה ביותר
לשילוב עם האות העברית המתוכננת. הבחירה נפלה על אותיות בשם יוניברס (Univers) שעוצבו על ידי המעצב השווייצרי אדריאן פרוטיגר (Adrian Frutiger). בנוסף
לסגולות הצורניות של אותיות אלו, היו להן שתי תכונות חשובות נוספות: הן תוכננו
מראש כסדרה המורכבת ממשקלות — דרגות שונות של עובי ושל רוחב — והן עוצבו במיוחד
לשיטת הסדר-צילום. כאן
המקום להשוות בין האות העברית והאות הלטינית ולמנות מספר הבדלים חשובים ביניהן
(ראה תמונה 4).
דוגמא
4: האלף בית העברי ליד האלפא-ביתא הלטינית לשם השוואה: מספר החריגים מעל לשורה
ומתחתיה רב בלטינית לעומת העברית. כיוון
הכתיבה והקריאה הפוך: עברית קוראים מימין לשמאל; לטינית משמאל לימין. כדי להקל
על התנועה של עין הקורא על-פני הטקסט, חשוב להקנות לאותיות כיוון ברור. כלל זה
הפוך בשתי השפות. בעברית
רק אות אחת — הלמד — בולטת מעל לשורה, בעוד שבלטינית בולטות מעל לשורה תשע
אותיות (ascenders) המופיעות ברובן בתדירות גבוהה בטקסט, וזאת
בנוסף לאותיות הרַבּתיות (CAPS) הבולטות כמובן גם הן מעל לשורה. דבר זה גורם
לכך ששורת הטקסט באותיות לטיניות נראית חופשית יותר, גבוהה יותר, וכהה יותר, גם
אם שתי השורות שוות בגובה הבסיסי שלהן (x-height). הדגש
האופקי החזק בשורת הטקסט נובע משתי תכונות נוספות (ראה שורות 1-14 בתמונה 1): באות העברית
הקווים האופקיים עבים בהרבה מן הקווים האנכיים, בניגוד לאות הלטינית שבה הקווים
האנכיים עבים בדרך כלל מן הקווים האופקיים. שנית, האותיות העבריות מרובעות
באופיין, ובצירופן למילים נוצר קו כמעט רצוף בחלק העליון של השורה, בעוד
שהאותיות הלטיניות מעוגלות בחלקן הגדול ויוצרות שורות טקסט חופשיות יותר.
דוגמא
1: ההתפתחות המוגבלת בצורתה של אות הדפוס העברית מודגמת בשורות אלו, המחולקות
לארבע קבוצות: שתי השורות הראשונות (1, 2) הן מתוך התנך שסודר והודפס על-ידי
סלומון סונסינו ב-1488, קרוב להמצאת אות הדפוס הבודדת. שלוש השורות הבאות (3, 4, 5) הן פרנק-ריהל,
מרוע ומרים, מתוך קטלוג אותיות עבריות של ה. ברטולד א.ג., שיצא לאות באפריל
1924. שלושה כתבים אלו, בשינויים קלים, שימשו ודאי, במשך השנים שמאז עוצבו, את
רוב דברי הדפוס שהודפסו עד היום. תשע השורות הבאות (6-14) נוצרו ב-50 השנה האחרונות, ועם כל
ההבדלים ביניהן השמרו בהן המאפיינים העיקריים של אות הדפוס המרובעת. האותיות הן (לפי מספרי
השורות): 6. סת”ם; 7. שוקן (מעצבת — פרנצסקה ברוך); 8, 9. הדסה קל וכבד (הנרי פרידלנדר); 10. דוד (איתמר דוד); 11, 12.
נרקיס (צבי נרקיס); 13, 14. אהרוני קל וכבד (טוביה אהרוני). האותיות בשמונה השורות האחרונות (15-22) עוצבו כולן
במחצית הראשונה של שנות השישים ובכולן נלקחה בחשבון האפשרות של שימוש ביחד עם
אותיות לטיניות. 15, 16: אותיות שעוצבו
לשימושה הבלעדי של חברת 'אל על' על-ידי ירחמיאל שכטר. האותיות בשורות 17, 18
עוצבו על-ידי צבי נרקיס לשימוש יחד עם האותיות הרבתיות בסדרת האותיות פוליו.
האותיות בארבע השורות האחרונות הן אורון קל (19), אורון בינוני (20), אורון כבד (21), ואורון מודגש (22) שעיצובן מתואר במאמר זה. הצורך
בהתאמת אות עברית לאות אנגלית, במיוחד לאור ההבדלים האמורים, חייב החלטה עקרונית
נוספת לפני התחלת העיצוב (ראה תמונה 5) — האם להתאים את גובה האותיות
העבריות לגובה האותיות הרַבּתיות (CAPS) בלטינית או לאותיות הקטנות (lower case). לכאורה, בהיות האותיות העבריות מרובעות באופיין, היה טבעי להתאים את
העברית לאותיות הרבתיות בלטינית; אך פתרון זה לא נראה לי, הן מן השיקול
הפונקציונלי — אותיות רבתיות בלטינית קריאות פחות ואינן מתאימות לטקסטים הארונים
משתיים שלוש שורות — והן מן השיקול הצורני, אסתטי — התאמת גובה האותיות העבריות
לגובה האותיות הרבתיות באנגלית תביא לכך שמעל לשורה העברית ומתחתיה יבלטו הלמ”ד
וחמש האותיות החורגות מתחת לשורה, בו-בזמן שהלטינית תהיה בגובה אחיד,
בלתי-משתנה.
דוגמא
5: בשורה העליונה — אותיות אורון ואותיות יוניברס מותאמות לגובה האות הקטנה (lower case), כאשר גובה האותיות החורגות מעל לשורה ומתחתיה שווה בשתי השפות. בשורה
התחתונה — האותיות שעיצב צבי נרקיס להתאמה עם האותיות הרבתיות של פוליו, כך שרק
בעברית יש אותיות החורגות מעל לשורה ומתחתיה. החלטה
זו, להתאים את העברית לגובה האותיות הלטיניות הקטנות (lower case) התחזקה משיקול נוסף — הצורך לשלב
בשורת הטקסט העברי צורות עגולות, החסרות כמעט לחלוטין באות המסורתית (ראה שורות 3,
4, 6 בתמונה 1) ואפילו באותיות המאוחרות כמו מרים ואהרוני (שורות 5, 13, 14 בתמונה 1). הוספת
אלמנטים צורניים, שלא היו קודם באות העברית, עשויה היתה לתרום, לדעתי, קודם-כל
לקריאוּת נוספת בכל שמספר אותיות יקבלו אפיון נוסף, המחזק את ההבדל בין לבין יתר
האותיות. עם זאת גם נוסף אלמנט סגנוני, המרכך את נוקשותה של האות העברית המרובעת
לעומת צורתן הרכה, העגולה והזורמת של אותיות רש”י (ראה תמונה 2).
דוגמא
2: האופי המעוגל, הרך והזורם של אותיות רש”י בולט במיוחד בהשוואה לאותיות
המרובעות שבדוגמא 1. הנסיון
שלי לתכנן מראש את סדרת האותיות החדשה ב־4 משקלות לפחות (דק, בינוני, עבה ועבה מאוד) הביא להחלטה
נוספת — היה צורך בקביעת עובי כמעט זהה בין הקווים האנכיים והאופקיים באותיות,
כדי שיהיה אפשר לשמור על אופי אחיד ויחסי גובה-רוחב אחידים בכל אות ואות
במשקלותיה השונים. גם החלטה צורנית זו נגדה את אופיה המסורתי של האות העברית,
שבה הקווים האופקיים מודגשים יחסית לקווים האנכיים.
דוגמא
3: שורות נסיוניות אלו נעשו עם השלמת השלב הראשון של העיצוב, בנובמבר 1965. בשלב
זה הושלמו שלושה משקלות (קל, בינוני, וכבד). כפי שאפשר לראות בשמונה השורות
התחתונות, היתה התאמה טובה בין העברית ללטינית בגובה השורות, בכהות שלהן ובאופי
שני הטקסטים. דווקא ההתאמה הטובה, שהושגה בשלב זה, הביאה להחלטה לחזק את ייחודה
של האות העברית על-ידי הדגשת הכיוון שמאלה. השווה את האותיות ו, י, מ, ס, פ, ש,
ן, שבתמונה זאת, עם אותן אותיות בדוגמא 7, לאחר התיקון הקל. תיקונים קלים אלו
כוללים חלק מן המאפיינים של הכתב החדש המתואר במאמר זה. לאחר
תהליך ארוך של עיצוב ושינויים רבים השלמתי את האותיות בשלושה משקלות של 6, 10,
ו־12 נקודות. ההתאמה בין השפות היתה טובה, אפילו טובה מדי. המסקנה שלי מנסיון זה
(ראה
תמונה 3) היתה, ששורות הטקסט העברי דומות מדי לטקסט האנגלי. תכונה אחת חשובה
ביותר, המבדילה בין אותיות עבריות לאותיות לטיניות היא כיוון הקריאה המנוגד.
תכונה זו כמעט נעלמה מן האותיות שעיצבתי, זאת בזכות העיצוב הסימטרי שהענקתי לחלק
מן האותיות המופיעות בתדירות גבוהה בטקסט (ו, י, ס, פ, ש). החלטתי לחזק את הנטיה שמאלה של כל
האותיות שבהן הדבר אפשרי, ויחד עם זאת להדגיש עוד יותר אלמנטים עגולים המגדילים
את ה”זרימה” בשורה. כך נוספו הנטיות הקלות שמאלה בראש הקווים האנכיים באותיות ו,
י, ל, מ, ן, וחלו שינויים ב א, ס, ע, פ, צ, ש, שהעניקו לאותיות האלו ולטקסט
שסודר מהן כיוון ברור ודינמי.
דוגמא
6: שורות נסיוניות אלו מציגות את אותיות אורון מודגש, כבד, בינוני וקל מול אותיות
יוניברס 75, 65, 55, ו־45 שעיצב אדריאן פרוטיגר. שורות אלו סודרו לאחר הכנסת כל
התיקונים הסופיים באותיות העבריות החדשות, כך שנוספה להן הזרימה שמאלה (השווה עם השלב
הקודם בדוגמא 5). בשורות
הנסיוניות בארבעת המשקלות בדוגמא למעלה (תמונה 6) מופיעות האותיות בצורתן הסופית.
מהשוואת שורות אלו לשורות הנסיוניות הקודמות (תמונה 3) אפשר לראות את ההבדל הגדול שנוצר
כתוצאה מחצי תריסר שינויים קלים יחסית, שינויים המהווים את המאפיינים המובהקים
של משפחת האותיות הזאת.
דוגמא
7: העיצוב הסופי בארבעת המשקלות — אורון מודגש, כבד, בינוני וקל. לבסוף
עוצבו הספָרות, בארבעת המשקלות, בגובה האותיות הקטנות (lower case) לחיזוק ההחלטה הראשונה להשוות את שתי
השפות בגובה זה. כך בעצם נוצרה האפשרות להשתמש, יחד עם האותיות העבריות או
הלטיניות, בספָרות של יוניברס הלטיני או בספָרות החדשות (ראה תמונה 8).
דוגמא
8: בעוד הספרות באותיות יוניברס (שורה עליונה) הן בגובה האותיות הרבתיות (CAPS) הותאמו
הספרות בכתב העברי החדש (שורה תחתונה) לגובה האותיות הקטנות. מאז
הושלמו האותיות, בראשית שנת 1966, נעשה בהן שימוש כמעט בכל תחום אפשרי; בדפוס,
בשילוט, בטלוויזיה ובכל מימד וחומר, בשילוב עם שפה לועזית וככתב עברי העומד
בזכות עצמו. רבים מעמיתי למקצוע התקשו לקבל חלק מן האותיות והכניסו בהן שינויים
בשימושים שונים. אחרים סיגלו דווקא מאפיינים חדשים אלו לכתבים חדשים שפותחו.
נראה שאותיות אלו הופיעו בזמן הנכון ומילאו חלל שהיה קיים במבחר צורות האות
העברית. סיון טולדו, כל הזכויות שמורות.
עודכן לאחרונה בתאריך 14/05/2003
|
|
